
	פוליטיקה אנתרופולוגית *שבירת שתיקה כמחויבות מקצועית* נדים כרכבי *
הויכוח בדבר אקטיביזם חברתי ופוליטי של אנתרופולוגים אינו חדש ורחוק, גם כיום, מלהגיע לכדי כוללת סיום מוסכם. בין אם מדובר בהשתתפות במחאה נגד רמיסת זכויותיהם של קבוצות מוחלשות, במחאה נגד פגיעה באיכות הסביבה או במחאה נגד מלחמות והרג אזרחים חפים מפשע, עולים תמיד הספקות בנוגע למעורבותם של אנתרופולוגים (וחברי אקדמיה מדיסציפלינות אחרות) בנקיטת עמדה פוליטית ציבורית. בבסיס טיעונם של המסתייגים, במיוחד אלה שקושרים את טענתם לדיסקורס אקדמי ולא לדעה פוליטית מנוגדת, עומדת החשיבות לשמירת "הניטרליות" המדעית, שכביכול אנתרופולוגיה כמו מדעים אחרים מחויבים אליה. מן הראוי לבחון טענה זו לאור התפיסה של "האובייקטיבית" המדעית לעומת הסובייקטיביות הביקורתית במודע של האנתרופולוגיה. בעוד שהראשונה תנסה לבודד משתנים, כולל את החוקר עצמו, מההגעה ל"אמת" או ל"עובדה" בלתי תלויה, היא תישאר עדיין סובייקטיבית ולעיתים אף תשאף לשמר את הסדר החברתי הקיים. הגישה האנתרופולוגית, לעומתה, זנחה את העיסוק במדע "העובדות הטהורות", ותחת זאת שואפת ליצירת טקסט ביקורתי. לכן, לטעמי, הטענה לשמירה על "ניטרליות" פוליטית באנתרופולוגיה היא מפוקפקת, שכן במחקרינו כבר גילינו שהחוקר תמיד יהיה מעורב ובעל נרטיב משלו. אם כן, מדוע במישור החברתי-פוליטי בו אנו חיים ופועלים נבצר מאיתנו לשבור שתיקה ולהתערב? האם אין בכך חוסר כנות כלפי עצמנו כאנתרופולוגים? האנתרופולוגיה, יותר מכל דיסציפלינה אחרת, עברה תהפוכות והתפכחויות פוליטיות רבות במהלך השנים. החל מהביקורתיות של פרנץ בואז לגזענות ואתנוצנטריות, דרך הופעת תיאוריות אנטי-קולוניאליות והביקורת הרפלקסיבית על מקומו של החוקר בשדה, התפתחה מסורת מודעת, חתרנית וביקורתית כלפי הסדר הפוליטי והדיסקורסיבי מסביבנו. מכאן, שבאקלים חברתי ומדינתי של הפרת זכויות אדם, דיכוי וכיבוש עם אחר ומלחמות שמובילות להרג אלפי אזרחים חפים מפשע, כמו זה שמתקיים היום בישראל, על האנתרופולוגים להגיב, לא רק כפרטים, אלא כגוף מקצועי שחוקר וכותב את המתרחש בסביבתו הקרובה. במהלך המושב שסגר את הכנס האנתרופולוגי האחרון, היו מי שהפצירו כי הגיע הזמן להישיר מבט בוחן לשדות מחקר הקשורים בכיבוש והסכסוך הפוליטי, שאינם מסומנים דיים בשיח האקדמי האנתרופולוגי בישראל וכי העדר מחקרים מסוג זה מתגלם במספר עבודות מצומצם, בעיקר של תלמידים וחוקרים צעירים. יש לראות בטענה זו האשמה עוד לפני היותה הצעה. אולם, בנוסף ללקיחת אחריות מחקרית אקדמית, הגיע הזמן, לטעמי, שהאגודה האנתרופולוגית הישראלית תשבור שתיקה ותצא בהצהרה פוליטית. חשיבותה של הצהרה זו היא הבעת יושרה מקצועית וכנות אישית כאחד. *נדים כרכבי הינו דוקטורנט באוניברסיטת חיפה. עבודת המ.א. שלו, "זוגיות בשולי הגלובליזציה: מיניות ונישואים בין גברים מקומיים ונשים מערביות בדהב (דרום סיני)", זכתה בפרס האגודה האנתרופולוגית לשנת 2009. לתקציר ההרצאה באתר האגודה. חזרה לכתבה "פוליטיקה אנתרופולוגית"
חזרה לפקפוק 11 , לגיליונות קודמים של פקפוק
תגובות, הערות והצעות pickpook@gmail.com