
	פוליטיקה אנתרופולוגית *"בזכות הדיון"* עפרה גולדשטיין - גדעוני *
בכנס האחרון של האגודה האנתרופולוגית הישראלית שהתקיים במכללת כנרת בחודש שעבר, לקחתי על עצמי לארגן פנל "פוליטי." בארגון הפנל חיפשתי אנשים שיביעו את עמדתם האישית והפוליטית באופן ברור ויהיו מוכנים לדיון נוקב. לא בחרתי אנשים על סמך שדות המחקר בו הן/ם עוסקות/ים אלא על סמך מה שידעתי או חשבתי שאני יודעת על עמדותיהן/ם הפוליטיות. הדיון בין חלק מהמשתתפים בפנל המסכם של הכנס החל, למעשה, מוקדם יותר. בזמן המבצע/מלחמה/קטל בעזה (בחרו את ההגדרה ה"פוליטית" המתאימה) התעורר דיון בין חברי הועד האנתרופולוגי, בעקבות אימייל שקבלנו מאורח הכנס פרופ' מייקל למבק, אשר הציב בפני עצמו, ובעיקר בפנינו, חברי ועד האגודה האנתרופולוגית, דילמה: "ככל שהמצב הולך ומחמיר בעזה, האם זה יהיה נכון להמשיך לנהוג "כרגיל" ולהמשיך בענייננו האקדמיים?" אפשר היה להתייחס לשאלתו של למבק כפשוטה ולהתמקד רק בשאלה האם עלינו לשכנע את האורח לבוא ל"אזור" או לא. אולם הדיון הער שהתעורר בעקבות הפניה שלו חרג מהשאלה איך לענות לו, והאם לנסות לשכנע אותו לבוא, או שאולי לא. הפניה שלו הייתה לפחות לדעתי מעין wakeup call, תזכורת חשובה ומעוררת מאותה תרדמה שרובנו נמצאים בה, שהיא אולי מנגנון מבורך להישרדות באזורנו. המדובר באותה תרדמה שמכתיבה לנו "להמשיך כרגיל", גם כאשר ממש מתחת לאפינו מתרחשים דברים, שלפחות על פי עמדתם של חלק מאיתנו, נתפסים כפשעי מלחמה ממש. הדיון או הויכוח בינינו לבין עצמנו הפך לדיון פוליטי בו הובעו דעות שונות זו מזו, כולן כנראה לגיטימיות וכולן "פוליטיות."
הפנל, שכפי שתוכנן היה אכן רב-קולי, ואולי אף לא מספיק רב-קולי, נגע בין השאר בשאלה האם עלינו לנקוט עמדה פוליטית. הסוגיה העיקרית בהקשר זה היא האם וכיצד אנחנו יכולים או צריכים לגבש עמדה משותפת. האם תפקידנו לשכנע את האחרים שהעמדה שלנו היא היא הנכונה? אולי כן, כי זו מהותה של חשיבה פוליטית. האם אנחנו יכולות ויכולים להגיע ל"קול אחד"? האם אנחנו צריכות וצריכים להגיע לקונצנזוס? אחת האמירות החזקות בפנל הייתה לטעמי שגם "שתיקה היא עמדה". איני יכולה שלא להסכים. אך, עם זאת, האם ההיפך משתיקה הוא קול אחיד? בוודאי שלא.		מושב הסיכום של הכנוס האנתרופולוגי. מימין – יו"ר המושב, עפרה גולדשטיין גדעוני, לשמאלה, מיקל למבק, באמצע, יהודה גודמן, שני משמאל - איסמעיל נאשף, משמאל, עמליה סער
מהו אם כן ה"פתרון"? איני אשת בשורה בעניין זה. בהתייחס גם לדבריו של למבק כפי שנוסחו בראיון שפורסם בפקפוק, איני חושבת שאנחנו צריכים לבוא בהצהרה למען "אחינו" האמריקאים. איני חושבת גם שאנחנו צריכים לחקות את המקצועיות האמריקאית ולצאת בהצהרות פומביות דווקא. עם זאת, חשתי לפני הכנס וכעת לא פחות, שאכן מוטלת עלינו חובה כלשהי, כן, גם מתוקף היותנו אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים, לדון בסוגיות "פוליטיות". במילים אחרות, מבחינתי, השאלה כרגע איננה אם נצא בהצהרה, "הומניסטית" או אחרת, שתרצה את האמריקאים או תאיר אותנו באור יפה, אלא האם אנחנו נותנים לדיון פוליטי אמיתי ונוקב לחלחל לתוך העשייה המקצועית שלנו, לתוך הכנסים ה"סטריליים" שלנו, בהם מדברים על ה"פלסטינים" או על ה"מצב" רק בפנלים המקצועיים העוסקים בנושאים אלו. אני חושבת שעלינו לפעול לכך שאכן יתקיים דיון שכזה. * ד"ר עפרה גולדשטיין- גדעוני. הינה מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. תחומי התמחותה: אנתרופולוגיה, אנתרופולוגיה ביפן, מגדר ביפן ועוד. היא נציגת אוניברסיטת תל אביב בוועד האגודה האנתרופולוגית. חזרה לכתבה "פוליטיקה אנתרופולוגית"
חזרה לפקפוק 11 , לגיליונות קודמים של פקפוק
תגובות, הערות והצעות pickpook@gmail.com