פוליטיקה אנתרופולוגית

האם על האגודה האנתרופולוגית לנקוט עמדה פוליטית ?

עמליה סער*

במהלך הכנס האנתרופולוגי האחרון קיימנו דיון נוקב למדי, מעל לבמה ובהפסקות, בשאלה האם על האגודה לנקוט עמדה פוליטית נגד הכיבוש. ניסוח של עמדה קולקטיבית, לדעתי, לא רק שהוא קשה (עד בלתי אפשרי), אלא גם לא צפוי להיות פרודוקטיבי. תחת זאת, הייתי מעדיפה לראות חיזוק והרחבה של המגמה להשתמש באגודה כבמה פתוחה להחלפת דעות ולעיצוב של שיח פוליטי אלטרנטיבי.

הסוגייה האלמנטרית שבה יש להתמקד, לדעתי, היא הגזענות. אך בשונה מקריאתו של למבק ללכת בעקבות האנתרופולוגיה בצפון אמריקה "שתמיד הייתה אנטי גזענית", האתגר שלנו הוא לערוך פירוק יותר רגיש של המשמעויות הלוקאליות של גזענות. זאת תוכל להיות תרומתנו לייצור של שפה אלטרנטיבית, שבלעדיה לא ניתן יהיה להגיע לפשרה היסטורית ולניהול בר-קיימא של הקונפליקט. שפה כזו תאפשר לחשוב על המציאות הכואבת, כולל האחריות העצומה שלנו הישראלים לסבל של הפלסטינים, וכולל ההשלכות ההרסניות של המיליטריזם על האופציה האזרחית-דמוקרטית, באופן שאינו שחור-לבן. כדי להיות אפקטיבית, השפה הזו לא יכולה להיות טהרנית או מוסרנית, אלא צריכה להתייחס למציאות הדיסקורסיבית הקיימת. במציאות של איזורנו, השיחים הדומיננטיים הם לאומיים, שלא לומר לאומנים, מהותניים, וחרדתיים באופן קיצוני. בקונטקסט כזה, גם דיבור על פשרה היסטורית צריך להיות מסוגל להסתכל בעיניים לנטיות הגזעניות בכל הצדדים, ולשאוף לרכך אותן בלי לדרוש את שלילתן המוחלטת כתנאי פתיחה.

על פי רוב, העמדות הפומביות נוטות להדגשות חד צדדיות לחלוטין: בצד הישראלי קיימת הדגשה של השנאה התהומית של הפלסטינית כלפינו, של הקנאות הדתית של החמאס, וכמובן ישנה התמקדות מתחסדת בתרבות כמדד של פיגור וקידמה. בצד הפלסטיני מודגשים המיליטריזם הישראלי (תוך חיקוי שעולה במהירות על המקור), והעוול ההיסטורי הזועק של כיבוש, גירוש, נישול, התנכלויות, השפלות וסבל נוראי ומתמשך. גם שם התרבות מככבת כמדד של עליונות מוסרית. בשני הצדדים מודגש הרצון של "האחר" למחוק ולחסל את "האני" הקולקטיבי. שיח של שלום ופיוס לא יכול, בתוך מציאות שכזו, לאמץ את הלאומנות ההפוכה ועדיין להתיימר להציע אלטרנטיבה רלוונטית. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לאמץ עמדה פוסט-לאומית גמורה. באופן פרדוקסלי, לאומנות, מיליטריזם, ופטריארכליות הן השפה המשותפת של שני הצדדים, ולכן שלילה קטגורית של האידיאולוגיות האלה תהיה בלתי פרודוקטיבית. שיח של שלום ופיוס, שיהיה גם רלוונטי, חייב למצוא את הדרך לשלב בין ביקורת עצמית נוקבת לפרגון בסיסי לסנטימנט הלאומי, זאת תוך כדי נסיון להסיט אותו לאפיקים פחות אלימים ויותר פלורליסטיים.

כאנתרופולוגיות אנו מחויבות להתייחס בכבוד ובחמלה לאנשים, ולראותם כסובייקטים עגולים, גם כאשר הם - אנחנו! - בצד של הרעים או של הנרדפים הנצחיים. דיאלוג אמיתי חייב ללכת אל מעבר לפיצול של כובשים/רדופים. רק כאשר נמצא מלים שיוכלו לגעת בסובייקטיביות העגולה של אנשים כאן באיזור, נוכל לקוות לעבור מאשמה לאחריות, ולהיות מסוגלות להמיר את הידע – האמת ההיסטורית, שמייקל למבק קורא לנו, בצדק, להכיר בה – בידע בר הפעלה (actionable knowledge) .

* ד"ר עמליה סער הינה מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התמחותה: אנתרופולוגיה תרבותית ואורגנית, תיאוריות פמיניסטיות, החברה הפלסטינית ועוד.

חזרה לכתבה "פוליטיקה אנתרופולוגית"

חזרה לפקפוק 11 ,    לגיליונות קודמים של פקפוק

תגובות, הערות והצעות

pickpook@gmail.com